קרן ידעה לזהות שיש בעיה שדורשת אבחון רפואי

אני זוכרת את השיחה הזו כאילו הקלטתי אותה בראש..

"מה שלומך" ? היא שאלה.

"אני בסדר…בעצם לא כל כך בסדר..לא יודעת מה יש לי ..לא אוכלת ..לא שותה …מרגישה שמישהו מסתובב סביבי, קירות האמבטיה מוחצים אותי כשאני מתקלחת.."

חברתי קרן הסבירה לי שככל הנראה יש לי דיכאון אחרי לידה ושתי חברות שלה עברו את זה. סירבתי לשמוע..צחקתי ממבוכה, מחוסר ידיעה, מפחד של אי הידיעה, ואז היא התחילה ל"איים" עלי שאם לא אגש לרופא מיידית היא תצא באמצע העבודה ותבוא לקחת אותי בעצמה.

שחברה שלי תצא באמצע העבודה בשבילי ??? בגללי ???

אתן מבינות ? יכולתי לשבת שעות בחדר בחושך ולגווע לאיטי ולא לעשות כלום למעני, אבל שהיא תצא באמצע העבודה בשבילי ? רק מעצם המחווה נבהלתי וטסתי לרופא ..תוך חצי שעה הייתי אצלו.

קרן ידעה לזהות שיש בעיה שדורשת אבחון רפואי, קרן ידעה לגעת באמת ולפעול על פיה גם אם שידרתי לה רצונות אחרים, קרן היא חוליה חשובה בשרשרת החוליות של החלמתי.

תודה לך קרן על שהעזת, על שזיהית ולא התעלמת, על כך שלא נכנעת לנסיונות שלי להתחמק מהלא נודע , על שהיית אמיצה !!!

הספה היתה חברתי לתקופה ארוכה

כשאני עוצמת את עיני ומנסה להיזכר באותם רגעים ראשונים בהם התחלתי ליפול לבור השחור,  הזיכרון הראשון שעולה לי תמיד, אבל תמיד, זו הספה הסגולה שבסלון ואני יושבת עליה בצד שמאל נשענת על כרית ללא תזוזה. בוהה בחלון, פשוט בוהה.

הספה שהייתה "חברתי" היקרה לתקופה כל כך ארוכה, הספה הרכה, העוטפת, המחממת הלא מאיימת, הנעימה, שיכלה להכיל אותי כל כך הרבה שעות לאחר ניתוח קיסרי, מלווה בכאבים שלא נעלמים. הספה שממש קיבלה אצלי מימד בלתי מוסבר של האנשה, נהייתה חלק בלתי נפרד ממני ובעודי יושבת שם יום אחרי יום.

איך את היום יקירה ?

לפתע, ביום ב' באחד מן הימים, נפתחה הדלת ואירית נכנסה.

אירית המתוקה –אירית שאיבדה את בעלה כחודש לפני הלידה שלי על מגרש הגולף באופן פתאומי, אירית שנותרה עם שני בנים ..אירית שבעצמה התמודדה עם דיכאון ועצבות אחרי אובדן כה קשה, הגיעה אלי באופן קבוע פעמיים בשבוע בימי שני וחמישי, הייתה ניגשת אליי, מביטה בי עמוק , מחבקת ואומרת: "איך את היום יקירה ?" ומיד אחרי המשפט הזה ניגשה למטבח והכינה סלט קטן +כוס קפה חזרה אלי התיישבה והחלה לשתות ולאכול,  ללא מילה…

אירית עלתה לקומה השניה, הסתובבה בחדרים ,קיפלה כביסה , החליפה מצעים ללא מילה.. כשסיימה את הריטואל הקבוע התיישבה לידי והחלה משתפת אותי בהתמודדויות היומיומיות שלה.. בשקט שלה, בעדנה וברוך שלה ובין משפט למשפט הוסיפה ואמרה: "אנחנו נתגבר ביחד יקירה ביחד..את עם שלך ואני עם שלי..כל יום לאט לאט.."

ואני החזרתי לה מבט שואל "אני לא מבינה…אני פשוט לא מבינה מה קורה פה…לך…לי.." "לאט לאט" היא השיבה. "לאט לאט.."

אירית הייתה המראה שלי וה"מורה" שלי

מצד אחד ראיתי את הבור השחור של אירית, את עיניה הכבויות את שמחת החיים שאזלה. ומאידך כאבה שיקף לי את מצבי. היה משהו בשיקוף הזה שנתן לי לראות את עצמי מבחוץ. אירית היתה המראה שלי וה"מורה" שלי. לאירית היו שתי סיבות מרכזיות לקום בבוקר: מטרה ונתינה.

מטרות- להמשיך לחיות למען ילדיה , להנציח את זיכרון בעלה, לעזור לאחרים כמה שניתן.

נתינה- לתת מעצמה כמה שיותר בדרכים אליהן היא מתחברת .

העזרה שהגישה לי עם אביה היוותה עבורה ועבורי נחמה גדולה! בזמן שהתאבלה על אובדנה הנורא זכתה לחבוק בידיה חיים חדשים שללא ספק אינם משאירים אפשרות למחזיק בהם להישאר אדיש. היא היתה שרה לאביה, מדברת אליה ,משחקת איתה . עם חלוף הימים אירית החלה לחייך ,חיוכה הזמין את חיוכי , שמחת החיים חזרה אליה והזמינה את שמחתי. נוכחותה הקבועה, השקטה, הבלתי מוגבלת ללא תנאים אפשרו לי את המקום והזמן לצעוד לאט בקצב שלי.

תודה לך אירית על השיעור הגדול הזה= מטרה ונתינה

פיליס הראתה לי את חצי הכוס המלאה

פיליס ילדה את בנה השני שלושה חודשים לפניי,  את חוויות ההריון חלקנו יחד במקביל לגידול הילדים הגדולים. פיליס, אישה שנונה, בעלת חוש הומור מפותח, יכולתה לראות את חצי הכוס המלאה ולהציג לי אותה בכל פעם מחדש עם תיבול פיקנטי של בדיחה או שתיים עשו את שלהם. בין אם צחקתי או לא  זה ממש לא שינה עבורה דבר היא בשלה, כמעין המתגבר ואני בשלי נועצת בה מבט של פרצוף פוקר אני שם ולא שם.

בכל ביקור הבדיחות הלכו והשתכללו. איך ידעתי ? כי ראיתי את אמי, אירית והילדים צוחקים.  אני שותקת והיא מספרת וצוחקת תוך כדי משחק עם הילדים. כולם חיכו בכיליון עיניים לפיליס כי ידעו שתפרוש בפניהם את חוויותיה מהשבוע שחלף בצורה הכי מרתקת ומשעשעת.

הגיעה אליי עם שק מלא חיבוקים, אהבה ושמחה

ביקור של פיליס בהחלט היה חוויה מרנינה לכל הסובבים, בקלילות הטבעית לה הגיעה לפחות פעם בשבוע עם שק מלא בחיבוקים, אהבה, שמחה, אנרגיות מדהימות ורשימת מטלות למשך היום. מטלות משותפות לשתינו: ביקור בטיפת חלב, האכלה של התינוקות, ביקור אצל רופא הילדים , קניות.

בהתחלה בכלל לא הצלחתי להתחבר, לקום מהספה, להסתובב בבית ,לבצע את המטלות אפילו איתה. לאחר חודש של  התמדה מצידה העזתי לנסות ,אני עם פרצוף הפוקר שלי והיא עם העיניים הבורקות והחיוך החם-הלכנו לרופא ילדים. אני יושבת על הכסא בחדר ההמתנה קפואה, מפחדת לזוז והיא מחזיקה בידיה את אביה שמאוד נהנתה. עיניה של אביה ברקו מחדוות החיים והברק הזה חדר אלי עמוק בהפתעה גמורה, הרגשתי כאילו יש בתוכי זיקוקי דינור לכבוד שמחתה של אביה.

איזה רגע נפלא..רגע שראוי להנצחה.

תודה לך פיליס על המתנה הגדולה : היכולת לראות את חצי הכוס המלאה בהרבה חוש הומור בחיוכים ובאהבה.

לא מובן מאליו שזכיתי בכאלו חברות

ויש עוד מספר חברות שקצרה היריעה מלהכיל , שהגיעו פעם בחודש עם עוגה או תבשיל קדרה-תודה,תודה גם לכן.

החברות היקרות שהזכרתי בפוסט ושאני מעריכה ומברכת כל אחת מהן בשפע של שמחה וטוב היו חברות חדשות מאותה שנה. אני חייתי בחו"ל כ-9 שנים, עברתי בממוצע כל שנה וחצי ממדינה למדינה, אלו מעברים קשים הדורשים משאבים אישיים עצומים. להיקלט במדינה חדשה בכל פעם ,גם בארה"ב ,זה כמו להגר מחדש מכיוון שהקודים החברתיים של אותה מדינה שונים מאיזור לאיזור, מזג האוויר שונה, הנהלים בבתי הספר וגני הילדים שונים וכו'. אלו מעברים הדורשים התאקלמות מחדש לכל הנפשות במשפחה ובייחוד התאקלמות חברתית.

זה לא מובן מאליו שזכיתי בכאלו חברות במדינה חדשה שרק הגעתי אליה -על כך אני מוקירה תודות רבות לנשים היקרות שהקיפו אותי ומודה לאלוהים שנתן לי גם כוחות לעשות משהו..נתתי לזה להתקיים, נתתי לזה לקרות,נתתי לאהבה ,לתמיכה ולעזרה להיכנס אל חיי ולהעביר אותי תהליך של שינוי מהותי.

‍