חגי ניגש לטלפון, התקשר לרותי ואמר לה : "את צריכה לבוא."

אמא שלי אמרה לו : "אל תדאג. זה יעבור. להרבה נשים יש את זה אחרי הלידה."

ככה היא אמא שלי …תמיד אוהבת לשכנע את עצמה שהכל בסדר, מן אופטימיות כזו שמעורבת בעיוורון, ואז שמעתי אותו אומר לה: " אם הבת שלך חשובה לך, פשוט עזבי הכל ובואי." (מתוך ההצגה שלי "ברכת אביה")

והיא באה אמא שלי. היא הצילה את חיי, הצילה את נשמתי, ילדה אותי מחדש !!!

אמא שלי היקרה , אמא שלי האהובה, את הפוסט הזה אני מקדישה לך.

אם הייתי עומדת עכשיו ליד הכנרת הייתי יכולה למלא אותה בדמעותי, דמעות בעיקר של זכרונות –זכרונות מהתקופה ההיא, מהימים הקשים בהם לא יכולתי להרגיש, לא יכולתי, ואת באת והיית שם בשבילי כמה שהייתי צריכה –ללא מגבלת זמן,ללא מגבלת כוחות.

כמה שאנסה לתאר לכם במלים את המשמעות והתפקיד של אמי בהחלמה שלי, לא נראה לי

שאצליח להעביר את החשיבות ,

שאצליח להעביר את העוצמה,

שאצליח להמחיש את התמיכה ,

והיא באה אמא שלי. בזכות חגי שקרא לה להגיע. חגי, שבעצמו היה מבולבל, שלא הבין ולא ידע איך להתמודד עם כל הסיטואציה. ידע רק דבר אחד וחשוב מאוד  – ילד או ילדה צריכים את אמם . כן, גם ילדים בני 34. ועל כך תודתי נתונה לו כל חיי.

אמא, שהגיעה על הטיסה ראשונה לאחר שקיבלה את הטלפון הבהול ב-3 בבוקר זמן חו"ל , לקחה חופשה מהעבודה ללא תשלום ונחתה ישר בבית שלי. כבר ביומה הראשון העניקה לילדים הגדולים את מלוא תשומת הלב שלהם היו זקוקים, את בתי שרק נולדה לקחה אל חיקה ושרה לה. עשתה לה קולות מצחיקים, האכילה אותה ודיברה אליה הרבה ברוך, בחום, באהבה גדולה של סבתא, אהבה ללא גבולות. ובכל העת הזו היתה מביטה בי על איך שהייתי כמו קפואה, יושבת על הספה שעות ובוהה. היא היתה מביטה בי והדאגה שלה היתה מחלחלת לתוכי .

לכשהתפנתה מהטיפול בילדים ניגשה אלי ושאלה:

"תמר, מה קורה לך ? את חייבת לחזור לעצמך . למה את לא אוכלת ? למה את לא שותה ? ממה את מפחדת ? איך זה קרה ? מתי בדיוק זה קרה ? למה לא התקשרת אליי ? למה כשהתקשרתי אליך אמרת שהכל בסדר ? הייתי צריכה להגיע לפני הלידה. זה קורה להרבה נשים תצאי מזה, יש לך שלושה ילדים" ועוד ועוד שאלות , וציפיות.

ואתם יודעים מה?

זה בסדר לשאול ולומר את כל הדברים שנאמרו, כי בסופו של יום הורינו גם גדלו בחברה מערבית ו"מפותחת" כמונו. לא קל למשפחה לקבל את העובדה שאשה חווה דיכאון  אחרי לידה. יש משפחות שבשבילן זה כמו חורבן הבית. אצל אמא שלי היה קושי להבין ולתפוס את חומרת המצב. היא ידעה על דכדוך לאחר לידה, אולם משהו כזה עוד לא ראתה וכמובן שנבהלה. במהלך השבוע הראשון של שהותה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם אבי ואחי ומיידעת אותם שהמצב לא טוב ובזאת סיכמה את מילותיה. כנראה בתוך תוכה התביישה.

אמא היקרה, מה יכלה עוד לומר ? הרי מעולם לא חוותה דיכאון אחרי לידה, מעולם לא ליוותה מישהי בתהליך, מעולם לא שמעה מחברה או בת משפחה על דבר כזה. מה יכלה עוד לומר ?

אמא לא היתה צריכה לומר דבר. כל מה שעשתה פשוט דיבר בעד עצמו. באינסטינקטים האימהיים, הטבעיים שלה, עשתה את כל הדברים הנכונים. היא ידעה את כל הדרכים אליי, את כל הדרכים בהם אוכל להתחיל את חיי מחדש והרי מה הפלא ? הרי גדלתי ברחמה וחבל הטבור שלי היה מחובר אליה.

מה שמלמד אותי, שאמא היא אשה בעלת מודעות עצמית גבוהה, בעלת יכולת להפריד את המחשבות הקשות והשאלות הרבות מהעשיה המבורכת, בעלת יכולת גדולה להתחבר לחיים ולהולדה שלי מחדש. בזכות יכולתה זו הצלחתי לעלות על דרך המלך.

זה התחיל מהדברים הקטנים :

– לשבת איתי ולאכול, בשבוע הראשון היא ציינה בנחישות שלא תאכל אם לא אכניס דבר לפי ובאמת כך נהגה. אני כמובן לא יכולתי להמשיך ולקיים את שביתת הרעב שלה ובעיקר לאחר שטרחה והגיעה מהארץ והתחלתי בתזונה, אומנם צנועה ומעטה, אך זו השתפרה בהדרגתיות עם כל יום שעבר.

–  שמרה על התינוקת כהילדים היו בבית ספר, זה נתן לי תחושת ביטחון ורוגע שאני יכולה לישון בשקט כמה שהגוף דורש ולהתחזק.

– בשבוע השני כבר הכריזה על יציאה משותפת שלי ושלה לקניון הסמוך –מכיוון שחרדותיי היו גבוהות ביותר וחששתי להסתובב אפילו בתוך הבית, כמובן שסירבתי לשתף פעולה והיא היתה סובלנית. "אל דאגה", היא אמרה. רק נעשה כמה צעדים ראשונים מחוץ לבית ותראי איך תרגישי . "אם תרצי, נחזור" .

שיתוף הפעולה המדהים שלה לפי "חוקי המשחק"  שלי הוא שקידם אותי עוד ועוד. כאשר היא יודעת מתי ללחוץ כמו בצירי לידה ואני יודעת מתי להתקדם כדי להיוולד. מן משחק תפקידים שכזה.

השבועות עברו והיא הכניסה סדר ואיזון לחיים של כולנו. הבית תפקד כהלכה ומטלות בוצעו על ידה במיומנות רבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי חולקת איתה את התורנויות בטיפול באביה – בלילה . ומתמודדת עם יציאה מהבית בעצמי – בימים .

–  היא שוחחה עמי רבות, כל ערב, ושיננה את אותם דברים מחזקים: "את תראי שתצאי מזה. הנה, כבר את יוצאת, כבר את מחייכת, כבר את יוצאת לטייל, כבר את אוכלת, כבר את מתחזקת".

– היא שכנעה אותי לחזור ולעשות את הדבר הכי טוב בשבילי – לרקוד, לעסוק בפעילות ספורטיבית,

הנוכחות שלה היתה כל כך מרגיעה. האו.קי. שלה לדברים הקשים להתקיים ומאידך לטובים לפרוח  פשוט היוו קרש קפיצה.

אמא היקרה , תודה לך מכל הלב על האמון בי, האהבה, התמיכה והנתינה.

שלכן תמר .

‍