לפני שבעה חודשים יצאתי עם בתי הצעירה – אביה -לפארק ל"רחף" על גלגיליות, תמיד אהבתי גלגיליות מאז שהייתי בכתה ה'-התחושה של הריחוף, לפרוש ידיים לצדדים להסתובב,  בזיגזג , בשמיניות ומה לא  אח…….איזה כיף .

לפני שבעה חודשים למדתי בפעם המי יודע כמה שהגוף שלי יכול להתפרק בשניה,

לפני שבעה חודשים ריסקתי את המרפק השמאלית שלי לדייסה,

לפני שבעה חודשים נזכרתי כמה שאני שברירית,

לפני שבעה חודשים למדתי על כאב פיזי עצום,

לפני שבעה חודשים גיליתי שאפשר להרכיב מרפק מחדש –אומנם תהליך ארוך ומייגע אך אפשר,

לפני שבעה חודשים למדתי מהי מגבלה אמיתית ללא יכולות לשינוי,

לפני שבעה חודשים הבנתי ששוב שכחתי "לעצור",  לקחת נשימה, למתן את הרגע הבא ולהרפות. ויש מישהו שם למעלה שכנראה מאוד אוהב אותי ודואג שאעצור בכל פעם מחדש –שאתאחה מחדש.

לפני 8 שנים, כשילדתי את אביה, לא ידעתי לעצור ומישהו מלמעלה עצר אותי.

כשהגעתי בזמנו לרופא ואובחנתי במצב של דיכאון אחרי לידה, הוא גם הוסיף והסביר שחיי יהיו קצת שונים מהיום שאחרי. הוא אמר שעם כל שינוי משמעותי בחיי ייתכנו מצבים של "נפילות", שגם אם הגעתי לנקודת הזינוק, הנפילה לתהום יכולה לקרות כל כך מהר, אז פשוט כדאי שאהיה מודעת ומוכנה. באותו יום שחור הייתי כל כך מבוהלת וגם מנוחמת שהרי יש לי הסבר, אישורים  ותירוצים מפה ועד להודעה חדשה "ליפול" מתי שבא לי. ובאמת נפלתי ..

נפלתי שוב כשחזרתי לארץ, נפלתי שוב כשהתחלתי לעבוד בתפקיד בכיר, נפלתי שוב כשעזבתי את התפקיד, פשוט עשיתי לעצמי הנחות מטורפות עד שיום אחד כשעמדתי לבלוע כדור נוסף התחלתי לבכות הסתכלתי עליו ואמרתי  .

די….אני רוצה לחיות אחרת, אני חייבת להגיע לבפנוכו שלי ולהבין למה זה בכלל קורה ? מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אנרגטית, נמרצת, חיובית , חייכנית , מלאת בשמחת חיים ואהבה –אז מה פה קרה ? איך זה קרה ? למה זה ממשיך? ומה בעצם אני עושה עם זה?

זוכרות שדיברתי בפוסט הקודם על נקודת הזינוק? זוהי..זוהי בדיוק נקודת הזינוק –היכולת שלנו לראות את עצמנו מהצד, כאילו בסרט, ולקבל שיקוף אמיתי על מציאות מכוערת שלנו , לומר לעצמנו את האמת גם אם היא כואבת , להוריד מעלינו את כל הקליפות, את כל המסיכות, להפסיק עם הציניות שלנו על העולם ועל עצמנו (ציניות זו בעצם מסיכה שמכסה על האני אמיתי שלנו ), להתחבר לכאן שלי, לאני ולעכשיו ולשחרר, לשחרר שליטה מהעתיד ממה שיקרה מחר ומחרתיים ובעוד חודש וכו'.

להבין שאין שלמות בעולם, להבין שיש דברים שלא נבין לעולם, אך יש קבלה, ללמוד לקבל ולא רק לתת, ולהתפרק…….פשוט לתת לעצמנו להתפרק עד הסוף…….להיות בחשיפה מלאה לטוב ולרע – כי חשוב לברך על הרע כמו שמברכים על הטוב – אל דאגה -מהנקודה הכי נמוכה תגיע נקודת הזינוק, זה תהליך בלתי נמנע והוא יקרה והוא יגיע ..

זה יכאב בהתחלה, רק בהתחלה ובכאב הזה יהיה משהו מרפא, משחרר, עוצמתי ויציב מאין כמוהו. כשיגיעו הרגעים הקשים בחיים תוכלו לתת לעצמכן להתפרק ולהתאחות מחדש ללא פחד לאבד את עצמכן אלא מתוך מקום של בניה,

זהו מקום שונה, שונה לחלוטין.

הרופא שאיבחן אותי במצב של דיכאון אחרי לידה שכח להעביר לי את המידע על נקודת הזינוק ואולי הוא לא ידע שהיא בכלל קיימת. אז כן, הרגעים הקשים הגיעו והם תמיד מגיעים, אך הם לא חייבים להיות כרוכים בנפילות ללא מוצא, בדיכאון קשה שלא נגמר …ממש ממש לא ..עם טיפים קלים ליישום והבנה של נקודת הזינוק ניתן להתמודד גם איתם,

ועכשיו הגיע הזמן לקפל את החפצים בתיק , לנסוע לבית החולים לניתוח להוצאת הקיבועים ,

לפני שבעה חודשים נתתי לעצמי להתפרק ..שוב מחדש  להתפרק ולהתאחות –ללא דיכאון ,

"כי בחיים הדברים תמיד מתפרקים ומתאחים"….. (פמה צ'ודרון)

שלכן , תמר

‍

‍