לקחת את המפתח ולזרוק אותו לים,

ככה זה מרגיש, זה מה שקורה בלב – אתן מכירות את המצב הזה?

המוח נותן הנחיות לתפקוד שוטף בילדים, במשק הבית בהכלללללל: לקום, לגשת, לטפל, לסדר, לנקות .. ומה קורה אצלי בלב?

תחושה של "שיתוק", "קיפאון". כל החלק מהכתפיים ומטה כאילו מציית לקולות אחרים, מעורפלים, אך חודרים לאיטם בשלבים. כבר מהיום הראשון אחרי הלידה לא שתיתי ולא אכלתי – אני זוכרת את זה כמו אתמול –

הגרון– יבש

בית הבליעה – מצטמק.

ככל שעברו הרגעים, תחושת ה"שיתוק" מתפשטת לכל הגוף, קובעת מקום נחלה בתוך הנשמה לתקופה לא מוגדרת, ואז כבר אי אפשר להרגיש.

במקביל, תחושות האשם מתגברות, מתרחבות ותופסות מקום נכבד ביציע של הנשמה: "אלוהים, מה עשיתי ? למה שלחתי אותה לתינוקיה ? למה ביקשתי מהאחות שתיקח אותה ? הרי יצרתי חיים …."

ולא קישרתי את זה, לא היה לי מושג. מעולם לא שמעתי נשים מדברות על דיכאון אחרי לידה, אולי מזכירות כלאחר יד איזה בייבי בלוז קל כזה –ירידה בהורמון האסטרוגן , חוסר איזון בפרוגסטרון-אבל אצלי זה לא היה קל כזה- אצלי זה היה מפל שמחכה בהמשך.

משהו הרבה יותר גדול , משהו שסוחב אותי רחוק רחוק וככל שהימים חולפים המשהו הזה מתעצם ואיתו מגיעות החרדות.

אני כבר לא יכולה לצאת מהבית. כל הציוד מוכן, אביה מאורגנת, אני מאורגנת. רק לצאת להליכה קצרה. הנה, אני פותחת את הדלת ו……..בום…………אני "עפה אחורה" בהדף אחד הזוי.

מסביב מרקדות ומקפצות אנרגיות סוערות המזמינות לריקוד -שדים קטנים לא מזוהים ואני קופאת על מקומי. לא יוצאת מהבית, אך גם לא זזה לשום מקום אחר . פשוט כך- תקועה באותו מקום כמעט שעה שלמה. הגוף מתחיל לרעוד, הראש מתחיל להסתחרר, העיניים לא מצליחות למקד את עצמן באיזור אחד-בחוץ הכל נראה מפחיד ובפנים הכל נראה מפחיד, ובקרוב, גם השטח עליו אני דורכת יהיה מפחיד.

איך שהוא הצלחתי להביא את עצמי לספה והתיישבתי, בהיתי בחלון במשך שעות , אביה המתוקה כבר נרדמה ואני בוהה ובוהה בחלון ללא מטרה, ללא נשימה, ללא נשמה…….הכל ריק –

הטלפון מצלצל ואני לא עונה,

הגרון יבש ואני לא שותה,

הבטן ריקה ממזון ואני לא אוכלת,

אני גם לא בוכה –הכל קפוא כמו קרח…

הריקנות – טובה לה,

כשאני מתקלחת הקירות "מוחצים" אותי.

לילה אחד קמתי לפנות בוקר. חשבתי שאביה בוכה והסתובבתי בבית בהזיות "בבקשה שתירגע ותפסיק לבכות" ,אבל היא לא בכתה. היא ישנה 3 שעות. זהו, זה הכל בראש שלי – באותו רגע, חשבתי על אנשים המאושפזים במחלקות לחולי נפש, בבתי חולים למשוגעים –הבנתי איך הם מרגישים.

יש משהו מאוד מיוחד לחוות דיכאון אחרי לידה ברמה כזו –את יכולה להבין מה ההבדל בין שפיות לשיגעון , להבין שהמרחק בין השניים =שניה , להבין שכל אחד מאיתנו יכול לגעת בקצוות –במרחק של שניה.

מה זה להרגיש שפויה כשאת בדיכאון מייג'ור אחרי לידה?

זה לדעת במוח ש: יש ילדים עם כל הצרכים הכרוכים בחבילה,יש בית שדורש ניהול ותחזוק,יש בן זוג שצריך יחס , זה בעיקר לדעת – הרבה נתונים,

אבל לא להיות מסוגלת להביא את הדברים מהכוח אל הפועל ואז דופק לו בדלת השיגעון , בלי הזמנה – אורח חוצפן.

ומה זה להרגיש משוגעת בדיכאון אחרי לידה?

פאניקה גדולה, איבוד שליטה על רגשות שמתעצמים, הכל מאבד פרופורציות ונמצא במצב של קטסטרופה, מטלות יומיומיות הופכות לקשות ומסורבלות לביצוע ואפילו בלתי ניתנות לביצוע, הנשימות כבדות ומהירות – הכל סוער כמו סופת הוריקן.

אז איך בכל אופן שורדים?
מסתבר שלנשמה ולגוף דרכים משלהם – המשוואה הזו דורשת ניתוק מוחלט בין הידע ליישום- בניצחון בולט ובלתי מתפשר חוגג לו הדיכאון שמתבטא בקיפאון, חוסר יכולת להתרכז, חוסר תכלית לחיים, ייאוש, ריקנות, לעתים הזיות, ירידה דרסטית במשקל, תפקוד ברמה יום-יומית הולך ופוחת, שמחת החיים נעלמת, חולשה כללית שמתעצמת, והכל שחור וקודר.

אצלי המצב נמשך כך שלושה חודשים אחרי הלידה,

אבל לשרוד כך זה לא פתרון, זה דיכאון, ואנו רוצים לצאת ממנו – אז שוב נשאלת השאלה- איך ?

התשובה: להבין שזו המציאות, להודות בה ולהגיע לנקודת הזינוק.

אחחחחחחחחח………כן…..נקודת הזינוק…איזה חיוך עולה על פני כשאני חושבת על נקודת הזינוק..

להתראות בפוסט הבא,

שלכן , תמר

‍

‍