בתקופה זו של השנה של בקשות ,תחינות, חשבון נפש, משאלה, זה בלתי נמנע – הפוסט הזה מתבקש להיוולד לו כבר תקופת מה. ועכשיו, לאחר שלושה חודשים שעזבת את העיר אני נזכרת בתמונות מחיינו ממש כמו בסרט.

בתמונה הראשונה אנחנו צעירים ורעננים, הייתי מאוהבת מעל הראש ולא עסקתי במה לדרוש. הייתי רק במקום של נתינה אינסופית הזורמת אל ומתוך הקשר כשלכל דילמה או סוגיה מצאתי את הגשר.

בתמונה השנייה החלטת שדי לך ומספיק, לכן ממני נפרדת, אך לא לתמיד. כעבור חצי שנה שרת לי סרנדה מתחת לחלון ולא הסכמת לזוז ממקומך עד שהסטתי את הווילון.

בתמונה השלישית סיימנו צבא, הצעת לי נישואין, אך לא חשבתי לעומק איך באמת בונים חיים. די מהר השבתי בחיוך לבבי, כי כל דבר אחר פשוט נראה לי לא טבעי.

בתמונה הרביעית נולד בנינו הבכור, לידתו הגבירה אצלך את הצורך בחופש בלתי פוסק, בנדודים ובדרור. נולדו גם דפוסי התנהגות מורכבים שמן הסתם הגיעו מ"בנק" הילדות שלך בצבירת ימים רבים. לא ידעתי כיצד לעצור את עצמי .. אותך, כי חייתי על המיתוס "שכביסה מלוכלכת משאירים בתוך המשפחה".

אז…המשכנו "לכבס" את הכל בתוך הבית, עוד שנה ועוד שנה, כשבמקביל עברנו עוד 100 פעמים דירה. הכתובות כבר היו שם על הקיר, בעצם על כל הקירות. רק אני מבחינתי לא יכולתי לראות. מסונוורת מאהבה, מאמונה, מנורמות חברתיות מיושר ומתום, חיי באיזושהי צורה קפאו להם דום.

בתמונה החמישית הריון שני, רחוקה ממשפחה ועוד יותר מה"אני," עסוקה בבריחה אל ניהול הבית, הספורט, הכושר, שלא משאירים נשימה לבדוק מה אם האושר. מסתכלת במראה ותוהה, מי זו הדמות שם בתוך הבועה?

בתמונה השישית – אנחנו בארץ חדשה, יפה, עם נוף מהמם, קריירה מרהיבה! אבל בינינו הסדקים הולכים וגדלים. כן, אתה ממשיך להעמיד פנים. מבחינתך עולם כמנהגו נוהג, מבחינתי הכחשה מוחלטת לכאב. אתה זוכר איך ניסו לעזור לנו מלמעלה? נתנו לנו אות כדי שלא נמשיך סתם כך הלאה. איזה יהירים היינו, בורים , כסילים, מה? שני אינטליגנטים שכמונו לא מבינים סימנים?

בתמונה השביעית – הריון שלישי לאחר 5 שנים של המתנה, כי התעורר בי הרצון להוריד עוד נשמה לי, לך, לילדים למשפחה. אני כבר לא בת 28, אלא ממש לקראת אמצע השלושים, והמקום החדש אליו עברנו שוב…מקהה לי את כל החושים. לא מרגישה שייכת, לא לכאן, לא לעכשיו, כל מילה ממני אליך שנאמרת כאילו נאמרת לשווא.

היית עסוק בלהגשים חלום, בכל מחיר, בכל פינה בקור רוח, בלילה וביום. זה מה ששבר אותי באופן חד משמעי, זה מה שעזר לי לקחת אחריות על גורלי. משם כבר מגיעה התמונה השמינית, איתה אני מתחילה להבין כמה הייתי איטית.

במחשבה, ברצון, בעשייה, בכוונה, ביכולת. דגרתי על הביצה ללא הרף כמו איזו תרנגולת. הביצה פקעה לה יום אחד ומתוכה יצא גוזל מאוד נחמד. בדמות חיים עשירים ומלאים בצבעים ממש עמוקים וחמים: אדום, כתום, צהוב בכלל…כל צבעי הקשת, הסתדרו להם בשורה לכל מה שנפשי מבקשת. כך ציירתי ציור בדמעות של כאב ושמחה, לכשהבטתי עליו ראיתי שאתה…אינך בתמונה. כעת סוגרת את האלבום, את הסרט, את חיי ביחד עם חייך, את זה הפרק.

‍

‍