בשנת 2009 השתתפתי בכנס של אנשי מקצוע ומטפלים מתחום ההריון ולידה–  בפאנל שנערך בכנס הציגו חלק מהם דרכים לטיפול בדיכאון אחרי לידה , היתרונות שבכל דרך וסוגיות שעולות על הפרק.

כשהתבקשתי לחוות את דעתי בענין היה לי ברור שאין דרך אחת ויחידה שמוצלחת יותר מאחרות. היה לי ברור שגם דרך אחת לא תספיק, שיש צורך לטפל במספר דרכים בשלבים השונים של החוויה וזוהי נקודת הראות מתוך המקום האישי שלי ושל נשים אחרות שחוו ושאיתן נפגשתי.אנ

למזלי ילדתי בארץ עם מודעת חברתית וציבורית גבוהה

בסתיו 2003 לאחר הלידה השלישית , בשלהי היום הקשה ההוא מצאתי את עצמי מרימה טלפון לרופא משפחה, מדווחת על מצבי ומבקשת להגיע לפגישה. זה לקח בדיוק חצי שעה עד שהגעתי אליו והוא הזיז את כל המטופלים האחרים שהגיעו עם תור ובלי תור לפניי וקיבל אותי מיד. בדק את שורת התסמינים שהעליתי בפניו, את המצב הרגשי, יכולת התפקוד ברמה יומיומית ועוד. האבחון היה די מיידי: דיכאון אחרי לידה-מייג'ור. (מדובר בשורה של תסמינים שפוגעים במספר מישורים בחיי האשה כאשר לא חל שיפור הדרגתי עם כל יום שעובר)

כבר אז הסביר לי הרופא שאחת מתוך 8 נשים תחווה סוג כזה של חוויה לאחר הלידה בדרגה שכזו. הוא מסר לי את הידע לו הייתי זקוקה במינון הנכון ובדרך הנכונה לי.

למזלי ילדתי בארץ בה המודעות החברתית והציבורית גבוהה ולכן הגישה הטיפולית עזרה לי להחלים מהר יחסית והרשימה אותי בצורה יוצאת דופן. נתנו לי  להרגיש הכי טבעי, הכי נכון, הכי לגיטימי, לומר את דברי ורגשותי בקול רם ללא חשש שמא יעונה לי או לילדיי כל רע. כבר  באותו יום החלה לבקר אותי אחות קהילתית בביתי –פעמיים בשבוע ואני מצדי הסכמתי להתחיל בטיפול תרופתי למשך 9 חודשים.

גישה פתוחה, מקבלת, אוהבת

האחות ערכה לי היכרות עם מרכז מיוחד המציע טיפולים לנשים שחוות דיכאון אחרי לידה והסבירה לי שבשל המודעות הגבוהה לנושא, ישנם תקציבים המופנים להקמת מרכזים כאלו . במרכז ניתן היה למצוא מגוון של דרכי טיפול ומענה לכל אשה: פגישות אישיות עם יועצות, פסיכולוגיות, טיפול באור (תאורה "חמה" ), מפגשי קבוצות, קו "חם" 24 שעות ביממה, ארוחות משותפות (תזונה בהתאמה לכל מטופלת), טיפולי מגע (מסג'ים שונים על סוגם, רפלקסולוגיה בכף הרגל, ועו') טיפול באומנות וכו'. מה שזכור לי יותר מהכל זו הגישה פשוט כך : הגישה הפתוחה, המקבלת והאוהבת.

לאחר שלושה –ארבעה חודשים הגעתי לנקודת הזינוק וביקשתי לסיים עם התרופות. הרופא העריך את זמן סיום הטיפול התרופתי (שגם הוא צריך להיעשות בהדרגה ) וחצי שנה לאחר הלידה נפרדתי לשלום מהתרופות, מהמרכז וחזרתי לשגרה הרגילה מלאת חיים, חיונית שמחה ונמרצת כתמיד .

בעקבות תהליך הריפוי התחלתי להביט פנימה לתוכי, לרצונותי , למאווים הפנימיים למה שלא עשה לי טוב ומה אני רוצה לעשות עם זה– כל אלו הובילו אותי להחלטה החד משמעית – לחזור לארץ.

לעשות חשבון נפש עמוק יותר

כשאביה היתה בת  9 חודשים ארזנו את החפצים וחזרנו  ארצה . המעבר המשמעותי הזה, המציאות בה עדיין לא התאוששתי ובמקביל, האחריות להתאקלמות של הילדים הגדולים, לפרנסה, למגורים, היוו בשביל הדיכאון קרקע פוריה לתסיסה מחודשת.

כעבור שלושה שבועות כבר זיהיתי סימנים מוכרים של תחילתו כמו: חוסר תיאבון, ירידה במשקל, חרדות ומצב רוח רע. מהר "טסתי" לרופאת המשפחה וקיבלתי כדורים יחסית במינון נמוך. אולם הפעם, לאחר מספר ימים של שימוש בהם החלטתי לרוקן את כולם לאסלה ולעשות חשבון נפש הרבה יותר עמוק.  ניסיתי להבין למה זה קרה לי וחוזר שוב. הרי מאז שאני זוכרת את עצמי, בעצם מגיל שנתיים וחצי, הייתי ילדה שמחה. כנערה, מאוד אופטימית, אנרגטית נמרצת חייכנית ובעלת חיות בלתי נדלית. אין שום הסטוריה משפחתית שכזו אצלי – לא אצל נשים ולא אצל גברים. אין טראומת ילדות של נטישה….ואין ואין ואין אז… למה?

מצאתי את יעל וְורד

לאחר הרהורים בסוגיה הזו לפחות שבוע וחצי ,"סגרתי" עם עצמי שבשלב ראשון אטפל באופן "קוסמטי " במעטפת הפיזית ובשני, אבדוק את כל ה'למאים' למינהם ….. התחלתי בקדחת החיפושים אחר איש/ת מקצוע שמתאימים לי. שוחחתי עם פסיכולוגים, נפגשתי עם שני פסיכיאטרים, מטפלים מכל גווני הקשת עד שמצאתי את הנוטורפטית שלי – יעל המקסימה. זה היה הטיפול שהכי התאים לי –עבדנו על שילוב נכון של שיחות, רפלקסולוגיה בכף הרגל, תזונה  נכונה, תוספי מזון והכי חשוב: התמדה.

הגעתי ליעל לפחות  פעם בשבוע בהתחלה ואח"כ פעמיים בחודש וזה עזר מאוד. הטיפולים היו באווירה נעימה ורגועה, שקט ופרטיות מסביב. זה נמשך שנה. הגעתי לאיזון ולתובנות שאפשרו לי להמשיך לטפל ברבדים יותר עמוקים. לטפל ב- למה! זה נתן לי מקום לגעת בשאלות האמיתיות שגורמות לנו בד"כ לצאת מאיזורי הנוחות שלנו, לצאת מהבינוניות שאליה נקלענו וזרמנו איתה עד ללא הכר. ושוב התחלתי בחיפושים לאיש/ת מקצוע מתאימים –הפעם בחרתי בורד שהקריאה עבורי טקסטים ומאמרים שקשורים למדעי ההתנהגות ובחירות של אנשים במעגלי החיים. בתום כל סשן של קריאת החומר ניתחנו את הסיטואציה, העלינו דוגמאות מחיי הפרטים וכך לאט לאט נשרו הקליפות והתגלו התשובות, העבודה עם ורד גם נמשכה שנה.

כל שלב בחוויית הדיכאון והטיפול שלו

הנה מצאתי את עצמי נעזרת בגישות טיפול שונות ואנשים שונים לאורך 3 שנים מאז שילדתי את אביה. כל שלב בחוויית הדיכאון והטיפול שלו. במקביל לכל התהליך הזה נפגשתי עם נשים שפתחו את ליבם אלי ושיתפו אותי בקשיים שלהם, השיתוף והמפגשים הללו החלו להדליק בי בערה לפעולה שגם היא בעצם סוג של ריפוי.  הפעולה באה לידי ביטוי בליווי של נשים שחוותדיכאון אחרי לידה, בלתת להם מקום ולגיטימציה לחוות , לומר, להרגיש, בהחלטה לשבור את קשר השתיקה, בעריכה של מעין מסע הסברה בנושא, בחיפוש המתמשך למצוא את המענה המתאים לכל אחת שזקוקה.

אין ספק שהפעולה הכי חשובה ומרכזית בשיקום שלי היתה בעצם הלימוד העצמי. לימוד שהחל מקריאת חומר על התופעה, לימוד שנמשך בפתיחות לקבל עזרה מאחרים, לימוד שהסתעף לעשיה כמתכון לריפוי, לימוד שעזר לי לגלות כוחות נסתרים שהיו בי, כוחות של התחדשות והמצאה. לימוד שנתן לי להבין שהייתי זקוקה לחיזוקים, לכמה טיפים, לכמה הכוונות רק כדי לדעת את הידיעה הבאה:אני תמר-המטפלת הכי טובה של עצמי , איזה שחרור הידיעה הזו איזו חירות.

כן, האמינו : אנו המטפלות הכי טובות של עצמנו כל מה שאנו צריכות זה פשוט לגעת באמת, בטוהר שהיה לנו כשבאנו לעולם. והשנה כשאתן מסבות ליד שולחן החג נסו לחשוב על היציאה מעבדות לחירות ופירושיה השונים עבורכם.

‍

‍